פסק-דין בתיק רע"א 2941/10

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

הרקע לבקשה

1.        בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם) במסגרתו נתקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה ז"ל).

2.        המשיבה 2, רחל רבין (להלן: הנפגעת), נפגעה בשנת 1995, כהולכת רגל, בתאונת דרכים. הנפגעת הגישה לבית משפט השלום בהרצליה תביעת פיצויים (להלן: תביעת הפיצויים) כנגד המבקשות, לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבטחות). במסגרת תביעת הפיצויים, מונו על-ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים, אשר חיוו דעתם כי לנפגעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום האורתופדי ו-5% בתחום הפסיכיאטרי, ובסך הכל - נכות משוקללת בשיעור של 14.5%. ביום 19.3.2000 הגיעו הנפגעת והמבטחות להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה), לפיו שולם לנפגעת סכום כולל של 181,319 ש"ח, מעבר לתשלומים התכופים, וזאת לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה. הנפגעת מצידה חתמה על כתבי קבלה, שחרור וויתור (להלן: כתב הקבלה והויתור).

3.        ביום 22.4.2001 פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית. וועדת המוסד קבעה ביום 17.6.2002 כי הנפגעת איבדה 65% מכושרה התפקודי, ולפיכך החליט המוסד לשלם לנפגעת גמלת נכות כללית.

           לאור האמור, הגיש המוסד לביטוח לאומי לבית משפט השלום בירושלים תובענה, בגדרה עתר לחייב את המבטחות להשיב לו 80% מסכום הגמלאות, וזאת בהתאם להסכם, שנחתם בין המוסד לבין חברות הביטוח, אשר נועד להסדיר באופן כולל את השבת התגמולים המשולמים על-ידי המוסד לניזוק בשל תאונת דרכים (להלן: ההסכם).

פסק דינו של בית משפט השלום

4.        בית משפט השלום קבע - והצדדים לא חלקו על כך - כי שיעורי הנכות כפי שנקבעו על-ידי רופאי המוסד הם המחייבים. על רקע זה, נפנה בית המשפט למסמכי המוסד, לבחינת שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין הנכויות לבין התאונה. לאחר עיון בחומר הרפואי וניתוח האמור בו הגיע בית המשפט למסקנה כי לנפגעת נכות צמיתה בשיעור של 60% הקשורה לתאונה ונכות בשיעור של 20% שאינה קשורה לתאונה, על כן יש לנכות בגין התאונה חלק יחסי בשיעור של 75% מכלל הנכות. משכך נקבע כי "במקרה המתאים, היה על הנתבעת [המבטחת] לשלם למל"ל סכום העולה כדי 80% מסך בשיעור של 75%...".

           באשר להודעת צד שלישי ששלחו המבטחות כנגד הנפגעת, נקבע כי הנפגעת הפרה את התחייבותה על-פי הסכם הפשרה, שלא לפנות למוסד ביחס לאירוע בגינו שולמו לה הפיצויים. בית המשפט קבע כי מאחר שהנפגעת אינה צד להסכם המסדיר את יחסי המוסד והמבטחות, הרי שמערכת היחסים שבין הנפגעת לבין המבטחות "צריכה להיבחן במשקפיה של תביעה רגילה, שההסכם האמור אינו חל עליה". ככל שמדובר בנכותה הרפואית של הנפגעת, קבע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתביעת הפיצויים, כי הנפגעת סבלה בגין התאונה מנכות צמיתה בשיעור משוקלל של 14.5%, וכי עליה להשיב למבטחות "כל סכום עד לגבול כפל הפיצוי ולא מעבר לכך".

           חרף הקביעות האמורות, לא חייב בית המשפט בסופו של יום את המבטחות לשלם את הסכום האמור למוסד, משמצא כי ראוי בנסיבות העניין להיעתר לדרישת המבטחות, שהועלתה לראשונה לאחר הגשת הסיכומים, לחייב את המוסד ליישם את זכות הזקיפה הקבועה בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי); זאת, הגם שהמבטחות וכן הנפגעת עצמה התנגדו ליישום הוראת הסעיף. לאור האמור, נדחו התובענה הכספית כמו גם ההודעה לצד שלישי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק דינו של בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית משפט השלום בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין הגמלאות המשתלמות במסגרת גמלת הנכות הכללית, לבין התאונה, לאמור: כי מתוך 80% הנכות הרפואית הצמיתה, 60% נובעים מהפגיעה בתאונה ו-20% אינם קשורים אליה. קביעה זו - כך פסק בית המשפט המחוזי - נסמכה כדבעי על התיעוד המצוי בתיק המוסד, ולפיכך, יש לנכות בגין התאונה חלק יחסי בשיעור של 75% מכלל הגמלאות, ועל המבטחת לשאת לפי ההסכם ב-80% מגמלאות אלה.

           אשר להודעה לצד שלישי - בית המשפט המחוזי קבע כי חלה עליה מסגרת דיונית נפרדת מזו שחלה על תביעת המוסד. תביעת המוסד, כך נקבע, נסמכה, כאמור, על ההסכם שבינו לבין חברת הביטוח, ואילו ההודעה לצד שלישי מתבססת על חיוב הנפגעת כלפי המבטחות על-פי הסכם הפשרה בתביעה האזרחית וכתב הקבלה והויתור הנספח לו. בית המשפט המחוזי קבע כי בעוד שבתביעת המוסד, רשאי היה בית המשפט לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנכויות לבין התאונה על-בסיס מסמכי המוסד, הרי שבהודעה לצד השלישי - שומה היה על המבטחות להוכיח את הקשר הסיבתי בין הגמלה המשולמת לנפגעת לבין הפגיעה בתאונה באמצעות חוות דעת רפואיות. במקרה זה, כך נקבע, נמנעו המבטחות מלהוכיח בהודעה לצד השלישי, באמצעות חוות דעת, את הקשר הסיבתי שבין כל הנכויות שבעטיין חויבו לשפות את המוסד לבגין הגמלאות המשולמות לנפגעת. כל שהוכיחו המבטחות, באמצעות שתי חוות הדעת מתיק תביעת הפיצויים, הוא כי לנפגעת הוסבו כתוצאה מהתאונה נכויות מצטברות בשיעור של 15%. בית המשפט הוסיף וציין כי מאחר שההסכם שבין המוסד לבין חברות הביטוח לא חל במערכת היחסים שבין המבטחות לבין הנפגעת, הרי שלא חייבת להיות קורלציה בתוצאת פסק-הדין, בין החיוב שיושת על המבטחות על פי ההסכם לבין השיפוי שתחויב בו הנפגעת כלפי המבטחות בהודעה לצד שלישי. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי במסגרת ההודעה לצד שלישי - על הנפגעת להשיב למבטחות כל סכום שתשלמנה למוסד עד לשיעור של 18.75% ממנו (15% מתוך כלל 80% הנכות).

           לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לדחות את תביעת המוסד כנגד המבטחות ולהורות למוסד להפעיל את זכות הזקיפה כנגד הנפגעת מכוח סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי - זאת הן בשל מסקנתו כי מדובר בחיובים בהיקף שונה; הן משום שהמבטחות לא עתרו לכך בכתב ההגנה והעלו בקשה זו לראשונה בסיכומים המשלימים; והן לגופו של עניין, שכן המקרה אינו בא בגדרם של המבחנים שנקבעו ברע"א 9475/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 27.12.2004) (להלן: הלכת "המגן").

           בסופו של דבר נקבע, אפוא, כי יש לקבל את ערעור המוסד, לבטל את ההוראה בדבר הפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי ולחייב את המבטחות לשלם למוסד את הסכום שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום. ההודעה לצד שלישי נתקבלה בחלקה, באופן שבית המשפט הורה לנפגעת להשיב למבטחות כל סכום שתשלמנה למוסד על פי פסק הדין, עד לשיעור מרבי של 18.75% מסכום הגמלאות שישולם (לפי בסיס נכות של 15% נכות מתוך כלל 80% הנכות).

בקשת רשות הערעור

6.        המבטחות עתרו לבית משפט זה בבקשה כי תינתן להן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבטחות טוענות כי תוצאתו של פסק הדין שניתן בערעור היא חיובן - לאחר שפיצו את הנפגעת בגין מלוא נזקיה - בתשלום נוסף העולה על הנזק שנגרם לה. הנפגעת, לשיטתן, זוכה הודות לפסק-הדין שבערעור לכפל פיצוי בגין אותו הנזק, שכן מחד היא קיבלה מהמבטחות פיצוי בגין מלוא נזקיה בתאונה, ומאידך - חלק מן הכספים שהיא מקבלת מן המוסד מקורו גם כן בתאונה, והם מהווים טובת הנאה בעטיה. לטענתן של המבטחות, גם אם לא היה נחתם עם הנפגעת הסכם הפשרה ובו הוראות ספציפיות למקרה כגון דא, אזי היה על הנפגעת לשפות את המבטחות בגין כל חיוב נוסף שהן נחשפו אליו עקב התאונה, לאחר ששילמו לה את מלוא נזקיה. במקרה הנדון, כך נטען, הדברים ברורים יותר נוכח כתב הקבלה והויתור עליו חתמה הנפגעת, ואשר במסגרתו התחייבה היא לשפות את המבטחות בגין כל סכום שאלה תאלצנה לשלם בגין התאונה הנדונה.

           המבטחות סבורות כי לא היה עליהן להוכיח במסגרת ההודעה לצד שלישי את הנכות התאונתית באופן עצמאי ונפרד מהדרך בה מוכיח המוסד את תביעתו, שכן הסכם הפשרה וכתב הקבלה מטילים על הנפגעת חובת שיפוי מלאה ומוחלטת בכל מקרה של תביעת מיטיב מסוגו של המוסד. על כן מבקשות המבטחות כי יקבע שהנפגעת חבה בשיפוי מלא של כל הסכום שנקבע כי על המבטחות לשלם למוסד. ההודעה לצד שלישי, כך טוענות המבטחות, היא במתכונת של "אם-אז": נתבע השולח הודעה לצד השלישי טוען כי אם הוא יחויב בתשלום לתובע, כי אז בגין חבות זו הוא זכאי לשיפוי מאת הצד השלישי. לשיטתן, אם חויבו הן לשלם למוסד כספים, הואיל ואלו משולמים על-ידו לנפגעת עקב התאונה, כי אז זכאיות הן להחזר לפי הסכם הפשרה שנכרת במסגרת תביעת הפיצויים. מאחר שהסכם הפשרה ושטר הקבלה והויתור אינם מסייגים את השיפוי - כי אז אין כל מקום לסייג.

           עוד סבורות המבטחות כי מדובר במקרה המתאים להפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, משהוכח - לטענתן - כי הנפגעת קיבלה מהן פיצוי בגין מלוא נזקיה ותשלום הגמלאות הוא בגדר כפל פיצוי. לבסוף, טוענות המבטחות כי אין חשיבות למועד בו העלו את הטענה בדבר הפעלת סעיף 329, שכן מדובר בטענה משפטית, שהועלתה בפני הערכאה הדיונית בטרם ניתן פסק הדין, והמוסד אף התייחס אליה עניינית בסיכומי השלמה מטעמו.